במשך שלוש שנים אתי אליהו ניהלה את הבית של הלל. לאורך התקופה היא פגשה עשרות יוצאים ויוצאות בשאלה ברגעים הראשונים של החיים החדשים שלהם, מהישיבה החרדית, או לפעמים מהרחוב, היישר אל הבית של הלל. שם הקשיבה, תמכה, והייתה עדה לפריחתם.

מאז שהוא זוכר את עצמו הוא רצה לעזור, והוא מאמין שלא הוא בחר ברפואה אלא שהרפואה בחרה אותו.
כשהיה נער סולק מהישיבה בגלל שהלך להתנדב במד”א, ומאז התנדב במד”א 24/7 כדי שיוכל להתגורר שם עד שהתגייס לצבא.

כשהיה תינוק אימו ברחה איתו לחיות אצל הוריה, וכך לא הכיר את אביו עד גיל 8.
כנער שלא מצא עניין בישיבה, הוא הצליח לשכנע את הסבא להעביר אותו לישיבה תיכונית, כשזה התגלה הוא נזרק לרחוב. אפילו בימים קשים, כשחלם על מיטה חמה הוא לא היה מוכן לוותר על החופש בחיים שלו. 

כילד הוא עשה הכל כדי ללכת בתלם.
לאחר שאימו נרצחה בפיגוע כשהיה בן 11 הוא הבטיח “אני אגן על עם ישראל” למרות שלא הבין את משמעות המילים.
כשהתבגר ניסה להשאר בעולם הישיבות למרות שהקול הפנימי שלו זעק לשינוי.

כילדה חרדית בבני ברק גרמו לה להרגיש שהיא לא שייכת. מפגש אקראי עם כלב ברחוב עזר לה להתגבר על הפחד מכלבים, והיום לאחר שיצאה בשאלה היא מטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים.